סיפור זן :

סמוראי הגיע למאסטר זן וביקש ללמוד על גן עדן וגיהינום.         150px-The_death_of_Nitta_Yoshioki_at_the_Yaguchi_ferry

מאסטר הזן הסתכל על הסמוראי, לעג לו, הקטין אותו והעליב אותו שאינו ראוי ואין לו את היכולת להבין גן עדן וגיהינום.

בחמתו הניף הסמוראי את חרבו ועמד לערוף את ראשו של המאסטר.

המאסטר אמר: "עצור! – זה גיהינום".

מילות המאסטר חדרו ללב הסמוראי וחיברו אותו לאמת.

הסמוראי התמלא בהכרת תודה. המאסטר אמר: "זה גן עדן".

 

מערכות יחסים זה האתגר הכי גדול שלנו. החיים מביאים כל מיני רגעים.

יש רגעי אושר ונחת ויש רגעים של התמודדות מאתגרת ואפילו כאב וצער.

ומה שמאפשר לנו לעבור את הנחשולים , את הסערות, את העליות והמורדות

זה היחסים שלנו.

נכון. קודם כל היחסים עם עצמנו.

בטרילותרפיה שלמדתי מניסים אמון למדתי את החלוקה של הראש והרגש.

אם הראש ביקורתי, שיפוטי, חשדן, תוקפן, נטייה חזקה לשליטה, דאגות, נוקשות- הרגש יהיה במצוקה תמידית.

הראש מוצא הסברים כל דבר ותמיד יאשים אחרים.

והרגש יהיה במרתף ובמקרה קיצוני גם בבדידות לכל היותר יהיו יחסים קרובים רק עם המשפחה המאד קרובה כי איתם הראש עוד מסכים.

אבל להיפתח לאחרים, ולהיות בנתינה ובאהבה גם לאחרים- זה כבר יהיה יותר מדי מפחיד.

החיים הם בעצם גיהינום והחרב שלופה להכות בכל מי שמנסה להתקרב.

הראש מיד שולף את החרב ומכה בכל הכוח. והכי גרוע זה אם מישהו מבחוץ מעז להגיד משהו שעלול לחשוף את השליטה הזו של הראש.

והחיים הופכים להיות בדידות מאחורי חומות של בושה , פחד, של הגנה מתמדת.

וזה כל כך מעייף. זה גיהינום. לפעמים הראש נצמד לאמונות כדי ליצר עוד הגנות.

ההגנה האמתית היא להסיר את המסכה. להכניס את החרב ולפתוח את הלב.

ההגנה האמתית היא כשמבינים שהחומות לא זו בלבד שלא מגנים אלא הופכים אותנו לעוד יותר שבירים כי כל האנרגיה הולכת על השמירה שחלילה אף אחד לא יתקרב ולא יסכן את השליטה המוחלטת הזו של הראש.

כשמבינים את זה גם מבינים אין על מה להגן. ואז אפשר להתחיל ליהנות מהחיים ומהמתנה הגדולה של החיים שזה חיים של אהבה, פתיחות ויחסים קרובים מלאי חום וחמלה עם אנשים.

לא רק אלה שבמעגל הראשון. גם עם המעגל השני וגם עם אנשים ניטרליים ואפילו עם כאלה שקשה לנו איתם.

גן עדן וגיהינום הם לא מחוזות עלומים שנגיע אליהם לאחר מותנו.

הורד (1)

אינם מקומות שנגיע אליהם אחרי מותנו  שאלוהים יחליט לדון אותנו.

גן עדן וגיהינום זה המצב של התודעה כרגע. זה המחשבות, הפרשנויות, המעשים, התגובות שהם או מיצרים גיהינום אם הם כאלה של תוקפנות, איום ,כעס, מלחמה וחרב מונפת בהאשמות ובהשפלה ובהתנשאות .

או גן עדן- כשהתודעה חיובית ואז גם כשקורים דברים לא נעימים, גם כשמישהו עושה או אומר משהו שלא מתאים לנו- אפשר לדבר, אפשר לפתוח את הלב, לדבר מהלב ולהקשיב מהלב ואז אפשר להיות בגן עדן כבר ברגע הזה.

כשהראש מייצר חומות של נפרדות ומונעים מפחד ואיום – התוצאה תהיה תמיד גיהינום. תמיד התוצאה תהיה חוסר שקט, אי נחת, וסבל. לפעמים אנחנו לא נרגיש את הסבל , לא נהיה מודעים לו. כי הראש ימצא את הסיבות להיות צודק ולא לתת לרגש להתבטא ולהגיד שקשה לו.

וזה גיהינום כשהראש עסוק בלהגן ולחזור שוב ושוב על החומות האלה במקום להיפתח מתוך קבלה, חמלה, אכפתיות ושאר איכויות הלב.

וגם הסביבה תסבול. זה בטוח. וזה גיהינום.

אחד מהסימנים לגיהינום זה כשלא מוכנים להסתכל פנימה  כשבמקום לרצות להשתפר מאשימים ועושים הכל כדי לשלוט בכולם בדרך שיכולה  להיות אפילו אלימה ובכל מקרה מאד פוגענית , מזלזלת ומקטינה.

זה יבוא לידי ביטוי בסגירות סביב "אני , עצמי ושלי" . בחיים המשותפים זה יתבטא בחוסר שיתוף בהחלטות, בחוסר התחשבות , בהעדר תקשורת מקרבת. זה גיהינום לאדם עצמו ולאחרים.

ולפעמים כל כך רגילים לחיות בגיהינום הזה של שליטה , של נוקשות, פחד , חוסר נכונות להקשיב, לחלוק ואחיזה רק בעמדה חדצדדית שגם לנוכח השאלה:

מה אתה רוצה- שלום או מלחמה?

לא מסוגלים לענות. עד כדי כך הם בגיהינום

כי שלום זה אומר לצאת מהגיהינום וזה אומר להסכים להיות חשופים ,

לקחת בחשבון את הרגש קודם כל וגם את הרגש של אנשים אחרים.

ואת זה מאד קשה לראש לעכל. ולכן – השאלה היא- מה אתם רוצים בכל רגע נתון- גן עדן או גיהינום

ההחלטה הזו זה שמה שיכתיב את מערכת היחסים  עם עצמך ועם העולם.

האם כשאומרים לך משהו שלא נעים לכם – תניפו חרב או תישארו פתוחים ללמוד מזה משהו על עצמכם?

האם כשמשהו לא עובד בשבילכם תאשימו, תתנתקו , תהיו תוקפניים או שתסכימו לשתף, לבטא מה אתם מרגישים ולמצוא דרך לגן עדן?

וכן.זה בהחלט לא תמיד קל. לפעמים הפגיעה כל כך גדולה שהכי קל באותו רגע לשלוף את החרב ולערוף את הראש של מי שפגע בי. נאי מבינה את זה לגמרי. מה גם שאני קצת ג'ינג'ית J

אלא אני זוכרת שזה גיהינום. ועושה הכל כדי להישאר בגן עדן.

אני תמיד מעדיפה להושיט יד לשלום. וגם אם נסחפתי לגיהינום- לחזר לגן עדן ולהציע תיקון.הורד

יש מודעות לפני הארוע, יש תוך כדי ולפעמים, בהיותנו אנושיים,  זה רק בדיעבד.

ואם זה בדיעבד- ומסתבר שפגעתי אין לי בעיה להתנצל. ואם זה אומר לסלוח- בוודאי שזה בסדר ואפילו רצוי.

זה לא אומר להתבטל, ולא לבטא את מה שבליבי. אבל אפשר לתקשר בדרך מיטיבה ומקדמת מתוך החלטה שאני רוצה להיות בגן עדן ולא בחרבות שמובילות לגיהינום.

המפתח הוא לקיחת אחריות מהאמצע. מהחלק החכם בנו שיודע להבדיל בין גן עדן שהוא תודעת אחדות לבין גיהינום שהוא תודעת נפרדות.

סיכום:

בכל רגע יש לנו אפשרות לבחור להיות בגן עדן – באחדות עם עצמנו וגם עם אחרים בכל המעגלים או בגיהינום- בנפרדות מאחורי חומות עם חרבות לשליטה. והתוצאה היא חיים של סבל ובדידות לעצמנו וגם לאחרים מסביבנו.

בכל רגע אפשר להחזיר את החרב ולחזור לגן עדן. לקת אחריות ולחזור לתקשורת מיטיבה ומקרבת היוצרת אחדות.

 "כל דקה היא חשובה. קדושת הרגע, לא להעכיר את מה שלא נחוץ. לא לדאוג יותר מדי. לא להאשים אחרים. לא לטפח קנאה, תלנותיות, ביקורתיות, לוותר מרצון  כהחלטה בחיים על הרחמים העצמיים , תחושת קרבניות והאשמה של אחרים. להיות בדרך אל האושר עם הפנים קדימה. לקחת חופש ולתת חופש לכל מי שרוצה שיסבלו. הדרך שלנו תהיה להציל את עצמנו כי בשביל אל גן העדן השביל הוא צר" ניסים אמון.  

מעניקה לכם מדיצטיה- כדי שתחוו רגעי גן עדן.מכניסים את החרב , יושבים, נושמים. תשומת לב מלאה לרגע הזה והכל בסדר. גן עדן.

[su_youtube url=" https://youtu.be/GH7XjS6J2wc"] https://youtu.be/GH7XjS6J2wc[/su_youtube]

מחכה בסקרנות לתגוובת ושיתופים שלכם.

באהבה

אנה

 

 

2 תגובות

    1. חמלה לעצמנו ולאחרים זה בהחלט מפתח לגן עדן כאן ועכשיו. חיבוק תמר יקרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *