מי לא מכיר את הרגע הזה שבו דווקא האדם הקרוב כמו תוקע סכין בלב ?
מה קורה כשנפגעים ומתאכזבים ביחסים.
השנתיים האחרונות היו משבר גדול בהרבה מובנים וגם במובן של הפגיעות והאכזבות במערכות יחסים.
לקליניקה מגיעים הרבה אנשים שחוו פגיעות מסוגים שונים בשנתיים הלאה, חברויות שנפרמו ויחסי משפחה שנותקו.
מעבר לעובדה שנוצרה תהום של ערכים והשקפות עולם –
מה שקובע את היכולת להמשיך ביחסים למרות הבדלים כאלה זה המידה שבה אפשר לבטא ביחסים את הפגיעות .
עד כמה יש מקום להיות חשופה ולבטא את הכאב בלי לעבור דלגיטמציה ואפילו גזלייטינג .
(גזלייטינג– מניפולציה רגשית היוצרת ספק אצל האדם באשר לרגשותיו , פוגעת בבטחון העצמי וגורמת לספקות באשר לתפיסת המציאות )
הפעם אני רוצה להצביע על חווית גזלייטינג שמתחפשת לדיבור תרבותי.
וזה פחות או יותר הנוסח:
" אני מבין שזאת החוייה שלך " או בקיצור : " זה שלך". ביטוי שהוא לכאורה לגמרי סבבה.
כל חוויה היא אכן סוביקיטיבית ו"שלי" . אלא שהביטוי התמים הזה הוא תחפושת לגזלייטינג (עדין לכאורה) שאומר ש "החוויה שלי" היא רק בראש שלי והיא לא לגיטימית.
זה ביטוי שמעמיק את תחושת הבדידות והפגיעה. אין באמירה הזו אמפטיה, לקיחת אחריות על החלק של האחר.ת, ואכפתיות לרגשות .
כל יחסים יפגישו אותנו עם הפגיעות שלנו. השאלה היא האם הקשר, המרחב המשותף, מסוגל להכיל את הפגיעות הזו ולהביא אליה ריפוי הדדי.
יחסים בריאים יאפשרו לנו להשאר ביחד גם כשיש פגיעה מתוך הידיעה שאנחנו לא לבד.
הציפיה הלגיטימית בכל יחסים קרובים ובריאים היא לא להשאר לבד, לקבל הכרה אמפטיה ותמיכה כשנפגענו .
מהי הבסיס לתקשורת בריאה ומיטיבה?
בתקשורת מיטיבה וביחסים בריאים יש "אנחנו". וה"אנחנו" הזה , כשהוא בריא ומותאם, מכיל את החוויות של שנינו. ובעיקר מכיל קירבה שנוצרת על ידי הבעת רגש ואכפתיות גם אם זו חוויה "שלי" , לגמרי "שלי" ורשומה על עד כמה יש מקום להיות חשופה ולבטא את הכאב בלי לעבור דלגיטמציה ואפילו גזלייטינג .
בשיח מיטיב נשאל את עצמנו מה החלק שלנו כשהאחר נפגע , ניקח אחריות ובעיקר- נבטא אמפטיה אמיתי במקום הרחקה קרה בביטוי "אני מבינה שזו החוויה שלך " שסוגרת את הלב. .
כשהדבר הזה לא קורה, כשאין דיבור מהלב ואין "אנחנו" – הפגיעה הופכת לתהום ובסופו של דבר-לא ניתן להמשיך ביחסים בהם אנחנו בבדידות עם הפגיעות שלנו.
מה עושים כשמישהו משתף שנפגע מאיתנו ? .
לא קל לשמוע שמישהו נפגע מאיתנו . האם נוכל לנשום ולא להדוף, לברוח או להלחם ? איך אפשר להשאיר את הלב בטוח ולזכור שמולנו אדם שאנחנו אוהבים.
נושמים וקודם כל מקשיבים. מאפשרים מרחב ביטוי לפגיעה.
שמים לב מה קורה לנו לנוכח הדברים , לוקחים אחריות ומתחברים לאמפטיה. לא תמיד קל לזוז רגע מעצמנו והעיסוק ב"אני" ובכל זאת- כשמצליחים התחושה היא של הקלה מעצם האפשרות להכניס למרחב שלי גם את הפגיעות של האדם האחר.
לפעמים צריך לקחת מרחק ואפילו לומר למי שביטא את הפגיעה : צר לי שנפגעת. לא התכוונתי להכאיב ואני רוצה לדעת מה החלק שלי. וביחד עם זאת קשה לי להגיב עכשיו . בוא נדבר מחר…".
אפשר להתחיל שיחה עם משפט כמו : ממש אכפת לי שנפגעת. אני רוצה לדעת מה החלק שלי בזה ומה יכול עכשיו לתקן ולהיטיב?
טעויות שסוגרות את השיח ומשאירות אתה האדם הפגוע בכווץ , נתק ומרוקנות את הקשר:
- להאשים את הצד הנפגע שהוא הביא על עצמו את הפגיעה
- להתגונן- להגיד משהו כמו – אני לא פגעתי בך. בסך הכל אמרתי את מה שאני חושבת.
- "זו בחירה שלך להעלב ולהפגע" (לא…זו ממש לא בחירה וזה ממש לא רק "שלו". בודאי כשמדובר ביחסים קרובים)
- אני מבינה שזו החוויה שלך….בררר….משפט קר שלא מאפשר באמת המשך שיח אותנטי ומהלב.
- או לחילופין- כשהעברתם ביקורת על האחר ופגעתם ותגידו "אני לא אמרתי שאת טפשה. אמרתי על מה שעשית שבחוויה שלי זה טפשי" – משפט שיש בו ניתוק ומעמיק את הפגיעה והניכור.
- שפת גוף סגורה, טון מחנך/מסביר/מלמד/ מטיף.
לסיכום
חלק בלתי נפרד מיחסים זה פגיעה. לא משנה כמה נשתדל- גם נפגע באחרים וגם ניפגע.
השאלה היא איך מגיבים לפגיעה.
כשנפגעתי ואני מביאה את הפגיעה ליחסים והתגובה שאני מקבלת היא גזלייטינג, הדיפה וסגירה הקשר מתרוקן באותו רגע אלא אם נעשה תיקון מהיר.
כשניתן את דעתנו על מה שקורה לנו כשנפגענו ולא היה מרחב לבטא את הפגיעה נוכל גם לתת את הדעת על איך להכיל ולהגיב באופן מיטיב כשמישהו אחר נפגע ממני.
עצם השיח, המרחב שמאפשר לבטא פגיעות- זה כשלעצמו ריפוי להבדיל מהדיפה , האשמת הנפגע וגזלייטינג.
