חזרתי מנפל.. מסע פנימי למחוזות של השלווה והאהבה שבתוכי. שואלים אותי המון שאלות על איך ומה היה  ואני לא כל כך יודעת מה לענות. כי מילים קטנות מכדי לבטא את החוויה. ומילים מיד מתורגמות אצל השומע למשמעות הפרטית שלו.

ברגע הראשון כשהגעתי למנזר הרגשתי בבית. תחושה נעימה של רכות ושקט.אני יכולה פשוט להיות  והכל בסדר.כל כך טבעי וכל כך חופש.

שעות, ימים ושבועות של מדיטציה, לימוד וקריאה הצליחו לעזור לי להפנים עוד קצת את ההבנות הפנימיות . אמנם אני לומדת ומתרגלת כבר שנים ובכל זאת…הניתוק המוחלט הזה (אפילו עם הילדים לא דברתי…ומי שמכיר אותי יודע שזה oops  גדול. Oops=out of patern)  עזר לי להשקיט את התודעה לראות רחוק, לראות עמוק.

תובנות שאינן אינטלקטואליות אלא מהמקום העמוק הזה של האמצע. של התודעה הפתוחה והרחבה, חכמה ומלאת האהבה כמצב מתמשך.

המסר הכי חשוב הוא בסוגיית האושר. אותו אושר שכולם רוצים להגיע אליו. ובכל זאת , קיים יחס הפוך במאה השנים האחרונות בין העיסוק בחקר האושר לבין רמת האושר.הדיכאון הפך להיות תופעה נפוצה יותר משפעת, צריכת הכדורים עולה פלאים, שיטות חדשות ומחקרים מתפרסים חדשות לבקרים.

הצטרפו אלי לתרגיל קטן: תעצמו עיניים לרגע…תנשמו לתשאלו את עצמכם: האם אני מאושר/ת? באמת מאושר/ת? התבוננו פנימה וחפשו איפה האושר הזה? האם ניתן לאחוז בו? כן…הראש יודע שהחיים טובים. ומה ברגש? תישארו עם השאלה הזו …ועוד קצת…וקחו אותה איתכם גם לכשתצאו מהמאמר הזה. מה זה אושר? איפה הוא? כל כך הרבה השגתם בחיים. למה לא השגתם את האושר כמצב קבוע?

חלק מהתשובה נעוץ בכך שכל מחשבה שיש מצב קבוע מביאה סבלJ. בכל פעם בו אושר נתפס כמשהו שיש לי ו/או אין לי זו גם התחלת שרשרת של סבל כי הכל משתנה ואם אני מייחסת לאיזשהו דבר חיצוני מקום של אושר נוצרת תשוקה והצמדות ואלה הם שורשים של סבל.

הבודהיזם הוא פילוסופיה מלפני 2600 שנים המציעה דרך מאד מובנית לאושר פשוט, יומיומי, לא מיוחד. לא האושר החמקמק שבהשגת מטרות או בהתעלמות מחלקים מסוימים במציאות. להפך. ההבנה הבודהיסטית אומרת משהו אחר לגמרי. ובעצם אני מעדיפה לוותר על היומרה לדעת את ההבנה הבודהיסטית ולשתף במעט מההבנות שלי מהשנים בהן הולכת בדרך הבודהיסטית כתלמידה בצעדים קטנים ופשוטים גם אם לא תמיד קלים.

עסקתי בשאלה מי אני. באחד התרגולים היתה חוויה חזקה של מפגש ישיר עם התחושה שאני זה לא הגוף , לא המחשבות ולא הרגשות.

הבסיס הוא ההבנה שאין איפה לחפש אושר אלא בתוכי. במיינד/בתודעה. זה לא מה שיש לי, מה שיהיה לי, הסביבה שלי. אני יודעת שזו הפכה להיות אמירה מקובלת אצל מי שבוחר ללכת בשבילים של מודעות והתפתחות אישית. הבודהיזם עוזר לי גם לעשות את זה הלכה למעשה על ידי חקר עמוק של התודעה. מסע המחייב סבלנות ואורך רוח ומפגש אמיתי השמור לאמיצים עם התודעה הדמיונית המייצרת סבל.

 אילוף המיינד הזה שמקפץ כמו סוס פרא ואני , שאמורה להחזיק במושכות נותנת לו לדהור בפראות וחוסר אחריות בלי כוון. האילוף מתחיל ביכולת להיות בתשומת לב פשוטה, בהתבוננות לא שופטת עם המציאות כפי שהיא. גם הפנימית וגם החיצונית. בלי לרצות לשנות דבר בלי להעדיף ולקטלג , בלי להיצמד לתחושות הנעימות ובלי להתנגד לתחושות הלא נעימות.

הדברים פשוטים: הסבל הוא בפער בין המציאות כפי שהיא לבין המציאות כפי שאני חושבת שהיא צריכה להיות. אם אני סובלת מהדיבור הרעשני שלידי עכשיו בבית הקפה בו אני כותבת-זה כי אני חושבת שהם לא צריכים לצעוק. אם אוותר על ההתנגדות שהם יוצרים בי-לא אסבול. השאיפה להתקדם היא נכונה ולגיטימית. ההבדל הוא בין לרצות דברים על תקן nice to have לבין לראות בהם מקור לאושר. וזה מתייחס להכל: בן זוג, נכסים, כסף, משקל, הדרך בה הילדים שלנו מתנהלים (אוהה…..זה טעון מאד!!!) וכל פיסת חיים אחרת.כל תשוקה לדבר מה וכל איבה/התנגדות  לדבר אחר.

העומק בתרגול הבודהיסטי לא מאפשר להסתפק בהצהרות חיוביות המלמדות את הראש להיות יותר נעים אלא נוגע  בשורש הרגשות העוכרים ללא פשרות:  לחץ/כעס/אי נחת/קנאה/תסכול/התנשאות/  רכושנות/קמצנות/ עלבון/גאווה/תוקפנות/ביקורתיות/דאגה. הכל מתכנס להצמדות ואחיזה בתשוקות או התנגדות ואיבה כתוצאה מכך שאנחנו לא רואים את המציאות כפי שהיא.

  בכל רגע בו התודעה מתערפלת בעננים של רגשות עוכרים אני שואלת מהו הדבר האחד ולו הקטן ביותר שאני מחזיקה בו ואם ארפה תהיה הקלה?מהו הדבר שאני יכולה להרפות ממנו? וזה יכול להיות דעה/צורך/הרגל. להרפות ולו לשעה אחת. או ליום אחד בלבד. ולחקור מה קורה לי כשאני מרפה.

רמז-בדרך כלל זה מתחיל במחשבה. משהו שהראש אומר ויוצר הרגל של מחשבה, דיבור או מעשה ומכאן מתעורר הרגש העכור.

לדוגמא: כשזיהיתי דאגה: מהו הדבר שאני נאחזת בו? אולי דעה על מה "צריך" להיות ומה  ?ולי אני אוחזת בחוסר אמון ביכולת שלו? אולי אני נאחזת באשליית שליטה-כאילו יש לי דרך לשלוט על העתיד או על חייו של מישהו אחר? ואולי אני נאחזת בדאגה כי יש לי הטבעה שדאגה-אהבה?ואולי הדאגה היא כסוי ואני נאחזת ברגשי אשמה?אולי אם ארפה ממשהו מאלה או מדבר אחר שזיהיתם ענן הדאגה יתפזר ולו במעט וניתן יהיה לראות שמבעד לענן העכור יש שמיים כחולים. שמיים פתוחים של תודעה חכמה ומכאן תבוא התשובה ואם יש מה לעשות-לעשות ואם אין מה לעשות-להניח ולקבל בצניעות את הדברים כפי שהם עכשיו .ממילא ברגע הבא יהיה משהו אחר.

שימו יד רכה על עצמכם אם זה לא עובד. אל תוותרו.

הרגלים יוצרי הסבל הם ותיקים ועקשניים. שורשים מרים ועמוקים.לוקח זמן ובדרך כלל קשה לעשות את זה לבד. צריך מורה בשר ודם שיוכל להיות שם איתכם ולשקף לנו את הסבל אך לא פחות מכל את הטבע האמיתי שלך-שהוא חום, אהבה,בהירות, חמלה וחכמה. הבשורה הטובה: לא כמו כל השנים שהם איתכם. אפשר פחות. תלוי בנחישות שלנו להשתחרר ולהפסיק.

אושר מתמשך הוא Peacefull mind. תודעה של חמלה וחכמה. תודעה שלא נאחזת ולא מתנגדת לדבר. תודעה של אהבה ורצון באושר של כולם. הויתור על חיפוש אושר בחוץ מביא אושר כמצב מתמשך.אושר יציב . אושר כזה שגם כשבחוץ לא הכל עובד וגם אם יש עצב –הכל בסדר ברגע הנוכחי. אין ייאוש כשיש בעיות ואין אשליות כשדברים מסתדרים.

בדרך כלל עולה השאלה: אם אושר מתמשך הוא לוותר על אנוכיות ולרצות באושרו של האחר-הרי זה אנוכיותJ נכון. תשובת הדלאי למה היא שאם כבר להיות אנוכי אז לפחות באינטילגנציהJ ולהגיע לאושר המתמשך והיציב דרך פיתוח חמלה וחכמה הוא מהלך אינטילגנטי.

כן …הדרך הזו לא תמיד קלה המיינד יעשה הכל כדי להסתפק בתרופות מבחוץ המקלות באופן זמני את הסימפטומים.וזה במקרה הטוב. בדרך כלל יצדיק את ההיצמדויות וההיאחזויות כמו גם את ההתנגדויות והאיבה. זה סוס הפרא. אני הרוכבת ואני  מחליטה להחזיק במושכות ולהפנות את חיי לאושר פנימי של שלווה, השתוות נפש ובעיקר-חמלה וחכמה.

בפעם הבאה: על משקל מאושר.רמז: כשאנחנו מאושרים – אפשר ליהנות ולשמוח מהחיים ואז כל ההנאות החיצוניות מקבלות פרופורציה אחרת. גם אוכל.