סודיות זה שם המשחק
סוד

בטלפון הוא נשמע הולך ליד קירות. מדבר כמעט בלחש. מהוסס משהו. לא בטוח וכמו מגשש באפלה. לא ממוקד לגבי האם בכלל רוצה לבוא ולהתחיל תהליך.

קבענו פגישה וביום המיועד הוא ביטל אותה בסמס. בטענה שיש עומס לא צפוי בעבודה. מכוון שהיה זה יום עצוב מאד בארץ אחרי עוד ארוע בטחוני שגבה מחירים בנפש  ומצב הרוח הכללי היה ירוד, לא התעכבתי בכלל לבטא עוגמת נפש מהביטוך של הרגע האחרון.

אחרי כחדשיים סמס-"אני רוצה לקבוע". בקשתי שנדבר בטלפון ואמר שישתדל. בכל זאת קול פנימי אמר לי לחרוג מהרגלי ולקבוע בסמס.

בדיוק בשעה הוא הגיע. מולי ניצב גבר שבגברים. חתיך כזה כמו מהפרסומות של פעם. תמיר כמו הר ועינים כמו באר עמוקה.

בצעדים מדודים ומהוססים משהו נכנס לקליניקה. עצר בפתח לסקור כל פרט ופרט וברגע שהתישב כאילו הרפה ואפילו קרס.

לרגע תהיתי האם אכן איתו דברתי בטלפון. לא לעיתים קרובות יש כזה פער בין הדמות שמצטיירת לי בטלפון לבין המציאות.

"אני רוצה לוודא שהכל פה סודי. גם לגבי עצם העובדה שאני פה"

ופתח בסיפורו. ילד כאפות בשכונה באחת מעיירות הפיתוח שצמח לתלמיד מחונן ונשלח לפנימייה צבאית. התגייס לאחת היחידות הכי "עם הסכין בין השיניים" ומשם המעבר לאחת מהחוליות הכי סודיות במערכת הבטחון המעבר היה טבעי. וככה שנים הוא במשימות עלומות, מחליף זהויות, מחליף נשים, מקים משפחה ובדרך-גם מחליף את עצמו עד כדי כך שכבר שכח מיהו בכלל.

ועכשיו, רגע לפני הפרישה הוא מגיע. רוצה להזכר מיהו בכלל.

"אני לא יודע לחשוב מחשבות סתם. הכל משימתי. הכל השרדותי. אני לא יודע מה זה להרגיש בכלל.אפילו כשאבא לי האהוב עלי נפטר לא הזלתי דמעה".

"מה הסוד הכי גדול שלך." שאלתי.

שתיקה ארוכה קדמה לתשובה המפתיעה ואולי לא מפתיעה בכלל :" שבפנים-אני חסר בטחון, ספקן, עם חור שחור מפחיד. מפחיד אותי להרגיש. מפחיד אותי ר להיות בלי להסתכן, בלי האדרנלין של האיום הקיומי שמרחף מעל ראשי".

זה הסוד הגדול. שמתחת למסיכה של הבטחוניסט עשוי ללא חת-יש ילד קטן די מבוהל מהחיים.

עכשיו, רגע לפני שירפה מהמשימות הכבדות אשר על כתפיו, הוא מרגיש את המתח העצום שצבר בחייו. בכל זאת, הוא רוצה למצוא משמעות גם בפרק ב' בקרירה שלו. בשום אופן לא עוד במערכת הבטחון. אולי להגשים חלום ולנהל בית ספר לילדים מחוננים ממשפחות קשות יום. שבאים מהמקום ממנו הוא הגיע.

דיברנו על "גם וגם " – גם לתפקד, להתקדם וגם להרפות ועל הרצף שביניהם.

דיברנו על הרחבת האפשרויות במקום לקרוס לאפשרות אחת בלבד. לאט לאט הייתי איתו במרחב המאפשר לרגשות לעלות , עם האפשרות פשוט להיות עם הרגשות שעולים ,לאפשר להם מקום מבלי לשפוט או להגיב בעשייה.

בפגישה האחרונה היתה דמעה קטנה בקצה העין. ואצלי-היתה דמעה גדולה שלא הסתרתי אותה. דמעה של התרגשות עצומה.

"אני מרגיש איך אני יוצא לחופשי בעזרתך".

ובתוכי-הלב שלי רטט מאהבה לאיש הזה שכל כך רבים מאיתנו חייבים לו את חיינו כאן. שכל כך הרבה שנים הכניסי את תחושותיו, רגשותיו, מחשבותיו האישיות לבונקר עמוק ובאותו אומץ שאפשר לו לצאת למשימות הנועזות ולהסתכל לסכנה בעיניים, באותו אומץ, באותה מחויבות , הוא מוכן עכשיו להסתכל בלבן של העיניים של עצמו. נותן מקום לתנועה של הרחבת המרחב הפנימי.

ו…כבר לא אכפת לו שידעו שהא בא. להפך. עכשיו הוא רוצה שאנחה סדנא אצלו באגף.

ובכל זאת-ברור לכן שאין סיכוי שתזהו במי מדובר אפילו אם הוא השכן ממול.

גם אני "גדלתי" בעולמות של מערכת הבטחון ומבינה את השפה הזו. רבים מלקוחותי הם בכירים במערכת הבטחון. כאלה שברגע מסוים מתגעגעים לרגש שלהם. או שמישהו (בדרך כלל מישהי….) אמר להם שהם משדרים "בונקר" רגשי. ואז הם באים.

אני מאוד אוהבת לעבוד עם האנשים המקסימים האלה. המחויבות שלהם טוטלית. כשהראש שלהם מבין שהגיע הרגע להרפות-יוצא רגש חי ותוסס , רגיש ומרגיש.

אוהבת אותך מ'.שתדע…. אם במקרה אתה קורא את הבלוג הזה עכשיו.